מאז תיקון חוק השכירות והשאילה בשנת 2017 (תיקון שכונה "חוק שכירות הוגנת"), נסובו מחלוקות רבות בין מתווכים, שוכרים ומשכירים לגבי האפשרות של חיוב השוכר בדמי התיווך.
המחלוקות עלו לנוכח נוסחו של סעיף 25ט(ב) לחוק הנ"ל שקובע כך:
"השוכר לא יישא במישרין בתשלומים שאינם מפורטים בסעיף קטן (א), ובכלל זה בתשלומים אלה: (3) תשלומים שהמשכיר חב בהם כלפי צד שלישי, שאינם כאמור בסעיף קטן (א), ובכלל זה דמי תיווך למתווך אם המתווך פעל מטעם המשכיר."
עמדתי תמיד הייתה כי נוסח הסעיף אינו מונע חיוב שוכר בדמי תיווך, ובלבד שלא מדובר בדמי שכירות שהמשכיר התחייב לשלם למתווך.
ביום 19.6.19 התקבל פסק דין בתא"מ (שלום-תל אביב) 27027-09-18 מטרופוליס ייזום השקעות ונכסים נ' עובדיה. תביעה זו הוגשה על ידי חברת תיווך נכסים כנגד שוכר שסירב לשלם את דמי התיווך להם התחייב, בטענה שהדרישה אינה חוקית.
בפסק הדין דחה בית המשפט את טענות הנתבע-השוכר, וקבע כי התיקון לחוק השכירות והשאילה מסדיר את היחסים בין המשכיר לשוכר בלבד, אינו בא לגרוע מחוק המתווכים, ולא מונע מהמתווך לגבות דמי תיווך גם מהשוכר.
יוער כי אין באמור לעיל כדי לגרוע מהחובות הכלליות המוטלות על מתווך, כגון הדרישה להיות הגורם היעיל לעריכת העסקה והחובה להחתים את השוכר על הסכם תיווך בכתב.
עוד יוער שמדובר בפסק דין של בית משפט שלום, כך שפסיקה זו, הגם שהיא "תקדימית", אינה מהווה תקדים מחייב וקיימת אפשרות (בלתי סבירה לעניות דעתי) ששופט אחר במקום אחר יקבל החלטה אחרת.